הפורטל של חמוטל

אחר הצהריים עניתי בבית לטלפון לא מזוהה וזכיתי ליפול ברשתה של סוקרת טלפונית. היא הבטיחה רק כמה דקות ושאלות בנושאים שונים, הסתקרנתי והשתתפתי. לא יכולתי שלא לתהות תוך כדי מי הזמין כל סקר, להפתעתי זה לא תמיד כל כך ברור. הנה כמה נושאים, אלו שהצלחתי לזכור אחרי השיחה, שתהיו מוכנים אם במקרה תרימו את הטלפון בבית בימים הקרובים -

• שינוי שיטת הממשל. לא יודעת מי הזמין אבל השאלות נוסחו בצורה מבלבלת כך שהמזמין יוכל לבחור את התשובות שנראות לו.
• כמה זמן חיכיתי בתור לרופא משפחה. הרבה זמן לא יצא לי לקבוע תור לרופא שכזה אבל בפעם האחרונה חיכיתי למעלה משעה וחצי, ולא, זה לא נשמע לי זמן המתנה סביר.
• האם אני אוכלת מילקי – לא. כמה חבל שהיא לא שאלה אותי למה, היתה לי תשובה מפורטת.
• חיסכון לילדים. שאלה מוזרה ולא מעניינת
• שוקינג סייל בקניוני עזריאלי. אני גאה להיות הראשונה לבשר לכם שכנראה במהלך המונדיאל יהיו מבצעים בקניונים. אני עניתי שאני לא מתכוונת להגיע.
• אילו מילים עולות לי בראש כשאני חושבת על כפר תבור. אני מאוד מקווה שהמועצה מקומית כפר תבור (בהנחה שהיא הזמינה את השאלה ההזויה הזו) תצליח להתמודד עם התשובה שלי – דבש, חתונה, בדרך הביתה, מוזיאון האיכרים ופסלים סביבתיים

זה לא שאין לי על מה לכתוב אבל לוקח לי זמן ללחוץ על הכפתור של ה Publish. אני כותבת את הפוסט בראש, לפעמים גם כטיוטה באתר ואז זונחת אותו. מרגע שסיימתי לנסח (בראש או בכתב) את מה שיש לי להגיד אני נחה והצורך לפרסם נרגע. זה קורה לי גם בסיטואציות שלא קשורות לבלוג בהן אני מדברת לעצמי (לא בקול רם, אין צורך להבהל) וגם עונה לעצמי (אני אשת שיחה נהדרת בחברת עצמי) ואז בתום הדיון העצמוני אין לי כבר צורך לשוחח על זה עם מישהו אחר. אני בטוחה שהבן זוג ישמח לדעת כמה שיחות נחסכו ממנו לאחרונה רק בגלל שבאמצע הלילה, כשאני קמה לתינוקת, אין מי שיענה לי והשיחה מסתיימת כשאני הולכת לישון. אני מעלה בעיות, הירהורים ושאלות וגם עונה לעצמי ובשם אנשים אחרים. ואז הכל נפתר, שום דבר לא בוער והנושא נשכח. לפחות עד הפעם הבאה שהתינוקת מתעוררת…

ועכשיו אני אמהר ללחוץ על הכפתור לפני שאתחרט

אנחנו מוזמנים ליום שישי בערב לארוחת חברים ואני צריכה להביא פשטידה. אז החלטתי לא להשאר רעבה בסופו של דבר והכנתי כפול (אגב זה קיש, לא פשטידה) – תבנית אחת להיום בערב והשנייה להמשך השבוע. זה דרש תיכנון מוקדם, בחירת מתכון פשוט (שוב בני סיידא משחק אותה) אך טעים ושהתינוקת תישן קצת. נראה לי שהצלחתי.

ברקע אפשר לראות את המצאת המאה – המג’ימיקס ואי אפשר לראות את מרק העוף שעל הכיריים. אחלה הספק לשישי בבוקר מבחינתי.

שבת שלום

חשבתי בצפירה את מה שאני תמיד חושבת (אולי אפשר לקרוא לזה מתפללת אבל אין מי ששומע) – שאני מקווה שגם בשנה הבאה אני אוכל לעמוד לי בשקט באיזה מקום סתמי (בבית, ברחוב, באוטובוס, בטקס באוניברסיטה) ולא בבית קברות בטקס רשמי לכבודו של מישהו שאני אוהבת ומתגעגעת אליו. זו מחשבה אגואיסטית אבל היא תמיד חולפת בראשי רגע לפני שאני נזכרת בכל מי שהכרתי או שמעתי עליו ואוהביו בטח עומדים עכשיו בשמש.

אני מקווה שהמנהיגים שלנו מתכוננים לא רק, חס ולחלילה, למלחמה בקיץ אלא גם לשלום ולתת את כל מה שאפשר בשבילו.

היום חיברתי את המצלמה שלי למחשב כדי להוריד תמונות וגיליתי שיש בתוך כרטיס הזכרון שתי תיקיות, בדרך כלל יש אחת. המצלמה שלי, או יותר נכון כרטיס הזכרון שלה, ספרה עד 9999, איפסה את עצמה והתחילה לספור מחדש בתיקייה חדשה. במילים אחרות – צילמתי כבר יותר מ 10,000 תמונות בפחות משלוש שנים (יש לי עוד שני כרטיסים שהם פחות בשימוש). זה לא הרבה או מעט כי הכל יחסי אבל זה מספר נחמד שמזכיר לי שאני נהנית לצלם ונהנית מהמצלמה ושהגיע הזמן לסדר אלבומים, ולא רק דיגיטליים.

צירפתי תמונת מסך של התיקייה אליה עברו התמונות. כן, כולן לאחרונה רק של התינוקת.

השארתי היום את ביתי הקטנה עם סבתא שלה ועם אבא שלה ויצאתי לסידורים קצרים של יום שישי. לא יאומן מה אפשר להספיק כשאת לבד בלי תינוקת קטנה שמחוברת אליך וצריך להכניס אותה לאוטו, להוציא, לחבר לעגלה ולקוות שהיא תשתף פעולה לאורך כל הדרך ואני לא אצטרך לעצור לתת מוצץ, לנענע, לשיר, ללטף ולהרגיע. שלא נדבר על להאכיל בחניון של הסופר. גם חזרתי מלאת חוויות וכל זה מביקור בשלוש חנוית צעצועים, שני סופרים ותחנת דלק. מלא דברים קורים כשאת פוגשת אנשים בוגרים שמדברים ולא מבלה רק בחברתה (הנעימה והמקסימה אומנם) של תינוקת שחזקה בעיקר באוכל, שינה וצעצועים.

שבת שלום

אני עוד מגבשת את דעתי על הסדרה חטופים שמשודרת בשבת בערוץ 2. זה הפרק השני היום והנושא לא פשוט וחלק מהסיפור מסופר דרך פלשבקים מהשבי שהופכים את זה ליותר קשה לצפייה (גם בג’ק באור אני עוצמת עיניים כשמחשמלים אותו). מוזר לי שבחרו שהחיילים ישבו בשבי 17 שנה כי זה קיצוני ולא היה מקרה דומה בארץ ולכן לדעתי קשה עוד יותר ליצור סיפור אמין כשמדובר בכל כך הרבה זמן.

אבל אין כמו ערוץ מסחרי והפרסומות שלו. ברור לי שזה סדרת דרמה ולא דוקו או טקס יום זיכרון ממלכתי אבל החסויות שקופצות מיד כשיוצאים לפרסומות קצת הטרידו אותי – דמיינו את הקריין, שנשמע בדיוק כמו בחסויות לתחזית או לאח הגדול, אומר – “חטופים משודרת בחסות…”

(מכאן הרשיתי לעצמי קצת להמציא)

• מסטיק must – עם הטעם שנשאר ונשאר ונשאר, גם 17 שנה

• בדין – מרכך הכביסה עם הריח שהולך איתך לכלא

• בנק הפועלים שמפעיל את תוכנית החסכון ‘דן חסכן’ – כי בעוד הרבה שנים זה יהיה שווה הרבה כסף

צפייה מהנה

יש לי חברים שלא יודעים מה זה RSS, יש כאלו שלא משתמשים בפיקסה (אלוהים יודע למה) ולאחותי (!) אין חשבון בפייסבוק. אבל עדיין הם מחוברים במידה כזו או אחרת לדבר הזה שנקרא אינטרנט. אני תמיד שמחה להסביר ולהדגים איך משתמשים בשירותים שאני מכירה ומשתמשת בהם ואפילו להשתלט על המחשב של ההורים שלי מרחוק רק כדי לשנות שם של קובץ. אבל לבחור ששאל אותי אם פייסבוק מסוכן לזוגיות ממש לא ידעתי מה לענות.

הלכתי לקנות צידנית בהום סנטר ואחרי שהמוכר הנחמד ענה לשאלותיי הוא ביקש לשאול אותי שאלה אישית. תיארתי לעצמי שהוא לא מתחיל איתי כי בכל זאת הסתובבתי עם עגלה + תינוקת ודי הסתקרנתי. הוא כאמור שאל על הפייסבוק. אמרתי שאני לא חושבת שפייסבוק בעייתי אם הזוגיות מבוססת על אמון וכנות (טוב, לא ממש התנסחתי ככה אבל זה היה רוח הדברים). אחר כך הוא שאל אם אפשר לדבר שם עם אנשים בלי שאחרים יראו ואיך זה עובד. הבנתי שדוגמאות ומושגים כמו צ’אט לא ממש עוזרים ולכן אני מקווה שהצלחתי להסביר מהי המהות של הדבר המוזר הזה שמאפשר לעלות תמונות ולהתכתב עם אנשים. הוא גם שמע שבתל אביב אנשים מתגרשים בגלל זה… לצערי לא ממש הצלחתי לרדת לסוף דעתו כי באיזשהו שלב לקוח אחר היה צריך את עזרתו, אני רק יכולה לקוות שעמדתי באתגר ועניתי את התשובות שהוא רוצה לשמוע.

בשבוע האחרון יצא לנו לצאת שלוש פעמים למסעדות, כולן עם התינוקת. פעמיים מתוכן היא גם היתה ממש ערה. זה קצת אתגר לצאת איתה, כמו עם כל תינוק, כי היא דורשת תשומת לב ברמה כזו או אחרת.

ביום שישי בערב ישבנו במסעדת פרסקו ברחובות. זו הפעם הראשונה שאכלנו בה (בדרך כלל יש לנו נטייה להגיע למסעדות בפארק המדע הסמוך) והיינו מאוד מרוצים מהבשר ומהמנות. הושיבו אותנו במרפסת ובחרנו במקום קרוב ליציאה כך כשהתינוקת פרצה בבכי אפשר היה לברוח איתה החוצה כדי לא להפריע לסועדים. המשמעות היא שגיליתי שספריבס יותר טעים כשהוא חם ולא אחרי שהוא יושב בצלחת ומחכה שאשוב עם התינוקת הישנה בזרועותיי. אבל דווקא הקטע המצחיק היה שהשף, שמסתובב לו במסעדה ודואג לאורחים (וקצת מנדנד למלצרים לדעתי), שלח לי כוס יין על חשבון הבית. כיוון שלא מומלץ לצרוך אלכוהול במהלך הנקה חשבנו שהוא לא חשב על זה או שהוא ראה שהבאנו בקבוק חלב, אבל הופתענו לשמוע ממנו שזה במיוחד לאם המניקה. אני יכולה רק להעריך שהוא עשה את זה בגלל האמונה שאלכוהול מגביר את תפוקת החלב או בגלל שזה גורם לתינוקות להיות מנומנמים והבכי שלה הפריע לו לעבוד…

בתיאבון

בלי שירמזו לי או משהו הפכתי לעקרת בית (לא עקרת בית מוצלחת, אגב).

כיוון שאני עדיין בחופשת לידה ונמצאת הרבה שעות בבית אני מרגישה שאני צריכה גם למלא את כל שאר התפקידים שמוטלים על כתפיה של האישה מבחינה תרבותית-שובניסטית. אני משתדלת להתגבר על הכלים במשך היום, קצת לבשל, לקפל כביסה ולאסוף בגדים למכונה הבאה, לשפשף כתמים ובשבוע שעבר אפילו התדרדרתי לניקוי אסלות. איילת מעסיקה אותי שעות רבות, משום מה היא מעדיפה לראות את הפרצוף שלי ולאו דווקא את התולעת המחייכת במובייל שלה (אני קוראת לעצמי מובייל אנושי). אבל התחושה שלי היא שאם אני בבית כל כך הרבה שעות אני לא יכולה להתעלם מערימת המחבתות על הכיריים. וכך אני מוצאת את עצמי, מבלי להתכוון, מודאגת מזה שעוד לא פיניתי את האוכל המקולקל שיושב במקרר במקום להנות מהחופש. מדרדרת את עצמי להיות עקרת בית.

חשבתי שזה הכל בראש שלי עד שהבן זוג בא הביתה ביום חמישי האחרון ואמר – או, איזה יופי, עשית כלים.