האמת היא שלא הלכתי לשום מקום. פשוט הזנחתי את הבלוג, אין לי תירוץ טוב.
בכל מקרה כשכבר רציתי להכנס ולכתוב משהו התברר שהבן זוג לא שילם על הכתובת והופ – פג תוקפה – אין בלוג. בהמשך הוא גם לא מצא את הפרטים (שם משתמש) שאיתם הוא רכש את הכתובת כדי לבקש אותה בחזרה. אז חיכינו שהכתובת שוב תעמוד למכירה, מתברר שלא היתה הרבה תחרות, וקנינו אותה בחזרה. אז עכשיו גם התירוץ שהאינטרנט אכל לי את הבלוג לא תופס. אני מקווה להתמיד בכתיבה, באופן יחסי.
היום גיליתי שבאופן יחסי אני חנונית. האמת היא שגיליתי עוד משהו מביך על עצמי הבוקר אבל את זה אני אשאיר לפעם אחרת.
הבוס היקר מוזמן לאיזה כנס במאי (כינר-נט, בטח היו כאן כמה קוראים שיודעים במה מדובר או אפילו, רחמנא ליצלן, מוזמנים אליו) ואני התלהבתי וביקשתי שיביא חתימות, בכל זאת יהיו שם סלבים במושגי הבלוגספירה הקטנה.
אחר כך הגיע iMac למשרד. לא בשבילי אבל אני בכל זאת מתרגשת. רציתי לצלם סרטון אנבוקסינג ונתקלתי בצורך להסביר במה מדובר ובחוסר שיתוף פעולה. אז ויתרתי. אחר כך כשכולם ילכו אני אלטף אותו קצת.
ובנתיים יושבים סביבי אנשים עם לפטופים של דל ומקטרים. נו באמת, מה חשבתם?
יאללה אייפאד 2
אחר הצהריים עניתי בבית לטלפון לא מזוהה וזכיתי ליפול ברשתה של סוקרת טלפונית. היא הבטיחה רק כמה דקות ושאלות בנושאים שונים, הסתקרנתי והשתתפתי. לא יכולתי שלא לתהות תוך כדי מי הזמין כל סקר, להפתעתי זה לא תמיד כל כך ברור. הנה כמה נושאים, אלו שהצלחתי לזכור אחרי השיחה, שתהיו מוכנים אם במקרה תרימו את הטלפון בבית בימים הקרובים -
זה לא שאין לי על מה לכתוב אבל לוקח לי זמן ללחוץ על הכפתור של ה Publish. אני כותבת את הפוסט בראש, לפעמים גם כטיוטה באתר ואז זונחת אותו. מרגע שסיימתי לנסח (בראש או בכתב) את מה שיש לי להגיד אני נחה והצורך לפרסם נרגע. זה קורה לי גם בסיטואציות שלא קשורות לבלוג בהן אני מדברת לעצמי (לא בקול רם, אין צורך להבהל) וגם עונה לעצמי (אני אשת שיחה נהדרת בחברת עצמי) ואז בתום הדיון העצמוני אין לי כבר צורך לשוחח על זה עם מישהו אחר. אני בטוחה שהבן זוג ישמח לדעת כמה שיחות נחסכו ממנו לאחרונה רק בגלל שבאמצע הלילה, כשאני קמה לתינוקת, אין מי שיענה לי והשיחה מסתיימת כשאני הולכת לישון. אני מעלה בעיות, הירהורים ושאלות וגם עונה לעצמי ובשם אנשים אחרים. ואז הכל נפתר, שום דבר לא בוער והנושא נשכח. לפחות עד הפעם הבאה שהתינוקת מתעוררת…
ועכשיו אני אמהר ללחוץ על הכפתור לפני שאתחרט
אנחנו מוזמנים ליום שישי בערב לארוחת חברים ואני צריכה להביא פשטידה. אז החלטתי לא להשאר רעבה בסופו של דבר והכנתי כפול (אגב זה קיש, לא פשטידה) – תבנית אחת להיום בערב והשנייה להמשך השבוע. זה דרש תיכנון מוקדם, בחירת מתכון פשוט (שוב בני סיידא משחק אותה) אך טעים ושהתינוקת תישן קצת. נראה לי שהצלחתי.
ברקע אפשר לראות את המצאת המאה – המג’ימיקס ואי אפשר לראות את מרק העוף שעל הכיריים. אחלה הספק לשישי בבוקר מבחינתי.
שבת שלום
חשבתי בצפירה את מה שאני תמיד חושבת (אולי אפשר לקרוא לזה מתפללת אבל אין מי ששומע) – שאני מקווה שגם בשנה הבאה אני אוכל לעמוד לי בשקט באיזה מקום סתמי (בבית, ברחוב, באוטובוס, בטקס באוניברסיטה) ולא בבית קברות בטקס רשמי לכבודו של מישהו שאני אוהבת ומתגעגעת אליו. זו מחשבה אגואיסטית אבל היא תמיד חולפת בראשי רגע לפני שאני נזכרת בכל מי שהכרתי או שמעתי עליו ואוהביו בטח עומדים עכשיו בשמש.
אני מקווה שהמנהיגים שלנו מתכוננים לא רק, חס ולחלילה, למלחמה בקיץ אלא גם לשלום ולתת את כל מה שאפשר בשבילו.
היום חיברתי את המצלמה שלי למחשב כדי להוריד תמונות וגיליתי שיש בתוך כרטיס הזכרון שתי תיקיות, בדרך כלל יש אחת. המצלמה שלי, או יותר נכון כרטיס הזכרון שלה, ספרה עד 9999, איפסה את עצמה והתחילה לספור מחדש בתיקייה חדשה. במילים אחרות – צילמתי כבר יותר מ 10,000 תמונות בפחות משלוש שנים (יש לי עוד שני כרטיסים שהם פחות בשימוש). זה לא הרבה או מעט כי הכל יחסי אבל זה מספר נחמד שמזכיר לי שאני נהנית לצלם ונהנית מהמצלמה ושהגיע הזמן לסדר אלבומים, ולא רק דיגיטליים.
צירפתי תמונת מסך של התיקייה אליה עברו התמונות. כן, כולן לאחרונה רק של התינוקת.
השארתי היום את ביתי הקטנה עם סבתא שלה ועם אבא שלה ויצאתי לסידורים קצרים של יום שישי. לא יאומן מה אפשר להספיק כשאת לבד בלי תינוקת קטנה שמחוברת אליך וצריך להכניס אותה לאוטו, להוציא, לחבר לעגלה ולקוות שהיא תשתף פעולה לאורך כל הדרך ואני לא אצטרך לעצור לתת מוצץ, לנענע, לשיר, ללטף ולהרגיע. שלא נדבר על להאכיל בחניון של הסופר. גם חזרתי מלאת חוויות וכל זה מביקור בשלוש חנוית צעצועים, שני סופרים ותחנת דלק. מלא דברים קורים כשאת פוגשת אנשים בוגרים שמדברים ולא מבלה רק בחברתה (הנעימה והמקסימה אומנם) של תינוקת שחזקה בעיקר באוכל, שינה וצעצועים.
שבת שלום
אני עוד מגבשת את דעתי על הסדרה חטופים שמשודרת בשבת בערוץ 2. זה הפרק השני היום והנושא לא פשוט וחלק מהסיפור מסופר דרך פלשבקים מהשבי שהופכים את זה ליותר קשה לצפייה (גם בג’ק באור אני עוצמת עיניים כשמחשמלים אותו). מוזר לי שבחרו שהחיילים ישבו בשבי 17 שנה כי זה קיצוני ולא היה מקרה דומה בארץ ולכן לדעתי קשה עוד יותר ליצור סיפור אמין כשמדובר בכל כך הרבה זמן.
אבל אין כמו ערוץ מסחרי והפרסומות שלו. ברור לי שזה סדרת דרמה ולא דוקו או טקס יום זיכרון ממלכתי אבל החסויות שקופצות מיד כשיוצאים לפרסומות קצת הטרידו אותי – דמיינו את הקריין, שנשמע בדיוק כמו בחסויות לתחזית או לאח הגדול, אומר – “חטופים משודרת בחסות…”
(מכאן הרשיתי לעצמי קצת להמציא)
צפייה מהנה
יש לי חברים שלא יודעים מה זה RSS, יש כאלו שלא משתמשים בפיקסה (אלוהים יודע למה) ולאחותי (!) אין חשבון בפייסבוק. אבל עדיין הם מחוברים במידה כזו או אחרת לדבר הזה שנקרא אינטרנט. אני תמיד שמחה להסביר ולהדגים איך משתמשים בשירותים שאני מכירה ומשתמשת בהם ואפילו להשתלט על המחשב של ההורים שלי מרחוק רק כדי לשנות שם של קובץ. אבל לבחור ששאל אותי אם פייסבוק מסוכן לזוגיות ממש לא ידעתי מה לענות.
הלכתי לקנות צידנית בהום סנטר ואחרי שהמוכר הנחמד ענה לשאלותיי הוא ביקש לשאול אותי שאלה אישית. תיארתי לעצמי שהוא לא מתחיל איתי כי בכל זאת הסתובבתי עם עגלה + תינוקת ודי הסתקרנתי. הוא כאמור שאל על הפייסבוק. אמרתי שאני לא חושבת שפייסבוק בעייתי אם הזוגיות מבוססת על אמון וכנות (טוב, לא ממש התנסחתי ככה אבל זה היה רוח הדברים). אחר כך הוא שאל אם אפשר לדבר שם עם אנשים בלי שאחרים יראו ואיך זה עובד. הבנתי שדוגמאות ומושגים כמו צ’אט לא ממש עוזרים ולכן אני מקווה שהצלחתי להסביר מהי המהות של הדבר המוזר הזה שמאפשר לעלות תמונות ולהתכתב עם אנשים. הוא גם שמע שבתל אביב אנשים מתגרשים בגלל זה… לצערי לא ממש הצלחתי לרדת לסוף דעתו כי באיזשהו שלב לקוח אחר היה צריך את עזרתו, אני רק יכולה לקוות שעמדתי באתגר ועניתי את התשובות שהוא רוצה לשמוע.
