הפורטל של חמוטל

בשבוע האחרון יצא לנו לצאת שלוש פעמים למסעדות, כולן עם התינוקת. פעמיים מתוכן היא גם היתה ממש ערה. זה קצת אתגר לצאת איתה, כמו עם כל תינוק, כי היא דורשת תשומת לב ברמה כזו או אחרת.

ביום שישי בערב ישבנו במסעדת פרסקו ברחובות. זו הפעם הראשונה שאכלנו בה (בדרך כלל יש לנו נטייה להגיע למסעדות בפארק המדע הסמוך) והיינו מאוד מרוצים מהבשר ומהמנות. הושיבו אותנו במרפסת ובחרנו במקום קרוב ליציאה כך כשהתינוקת פרצה בבכי אפשר היה לברוח איתה החוצה כדי לא להפריע לסועדים. המשמעות היא שגיליתי שספריבס יותר טעים כשהוא חם ולא אחרי שהוא יושב בצלחת ומחכה שאשוב עם התינוקת הישנה בזרועותיי. אבל דווקא הקטע המצחיק היה שהשף, שמסתובב לו במסעדה ודואג לאורחים (וקצת מנדנד למלצרים לדעתי), שלח לי כוס יין על חשבון הבית. כיוון שלא מומלץ לצרוך אלכוהול במהלך הנקה חשבנו שהוא לא חשב על זה או שהוא ראה שהבאנו בקבוק חלב, אבל הופתענו לשמוע ממנו שזה במיוחד לאם המניקה. אני יכולה רק להעריך שהוא עשה את זה בגלל האמונה שאלכוהול מגביר את תפוקת החלב או בגלל שזה גורם לתינוקות להיות מנומנמים והבכי שלה הפריע לו לעבוד…

בתיאבון

בלי שירמזו לי או משהו הפכתי לעקרת בית (לא עקרת בית מוצלחת, אגב).

כיוון שאני עדיין בחופשת לידה ונמצאת הרבה שעות בבית אני מרגישה שאני צריכה גם למלא את כל שאר התפקידים שמוטלים על כתפיה של האישה מבחינה תרבותית-שובניסטית. אני משתדלת להתגבר על הכלים במשך היום, קצת לבשל, לקפל כביסה ולאסוף בגדים למכונה הבאה, לשפשף כתמים ובשבוע שעבר אפילו התדרדרתי לניקוי אסלות. איילת מעסיקה אותי שעות רבות, משום מה היא מעדיפה לראות את הפרצוף שלי ולאו דווקא את התולעת המחייכת במובייל שלה (אני קוראת לעצמי מובייל אנושי). אבל התחושה שלי היא שאם אני בבית כל כך הרבה שעות אני לא יכולה להתעלם מערימת המחבתות על הכיריים. וכך אני מוצאת את עצמי, מבלי להתכוון, מודאגת מזה שעוד לא פיניתי את האוכל המקולקל שיושב במקרר במקום להנות מהחופש. מדרדרת את עצמי להיות עקרת בית.

חשבתי שזה הכל בראש שלי עד שהבן זוג בא הביתה ביום חמישי האחרון ואמר – או, איזה יופי, עשית כלים.

אז כבר נולד לי ילד, או יותר נכון נולדה לנו איילת. היום היא חוגגת שלושה חודשים וזה מרגיש כמו הרבה יותר.

בעקבות הסרטונים שראיתי בבלוג המוצלח Gloglog ניסיתי להכין אחד משלי. זה אומנם דורש כישרון ותיכנון מוקדם (יש לי רק אחד מהם, תנחשו איזה) אבל בסוף הצלחתי.

התלבטתי אם להעלות אותו לבלוג או רק לשלוח לינק במייל ישירות לסרטון אבל החלטתי שבין כה וכה חשפתי כבר די הרבה כולל השם שלי אז מה בדיוק נשאר חסוי?

אם יוולד לי ילד from Hamutal Lotan on Vimeo.

מוקדש לאבא של איילת.

אני חברה בעמותה סביבתית מובילה ולאחרונה קיבלתי מייל בנוגע לחידוש החברות. אני מתכוונת לשלם ולחדש את החברות בכל מקרה.

השאלה היא האם לחכות לטלפן הנחמד או לטלפנית החביבה ולחדש דרכם – אז הם מן הסתם ירוויחו איזה בונוס כי הם “הצליחו” לגרום לי לשלם או לעשות את זה בעצמי דרך אתר האינטרנט ואז לחסוך לעמותה לשלם בונוס למי שלא מגיע לו באמת. כי זה מאוד קל להרים טלפון ולהגיד שלום, אני מעמותת… ולקבל תשובה – בשמחה, זה המספר כרטיס אשראי שלי.

נראה לי שהעצלנות שלי תכריע בסוף ואני אחכה לטלפון מהם.

מתה, מתה, מתה על תורים בקופת חולים. אני אוהבת את הנדחפים והשואלים, המקשקשים, המציעים עצות ואלו שמסדרים את כולם.

אני תמיד מזכירה לעצמי כשאני שם שאין צורך לכעוס ולהתעצבן כי אני בריאה וטוב לי והם אולי חולים וסובלים ונדחפים בתור – אז שיהיה להם לבריאות.

אז לאחרונה שלוש דוגמאות מייצגות -

אני עומדת בתור לקבלה ומישהי רק ניסתה לשאול משהו (ועקפה אותי על הדרך) אז כבר טיפלו בה. אם רוצים אז אפשר למצוא בזה מחמאה – אני כל כך רזה שלא שמים לב אלי. אני מקווה שכשאהיה מבוגרת יותר לא אהיה עיוורת לאנשים אחרים ובעיקר לצעירים.

הדלת של הרופא סגורה – אני לא נוהגת לדפוק. הוא בוודאי עסוק ואני לא רוצה לעצבן אותו שנייה לפני שהוא בודק אותי. אבל זו שבתור אחרי אומרת לי – תדפקי, עכשיו תורך. אז פעם אחת דפקתי – הוא אמר “לא להכנס”, התברר שיש שם מישהו. אחר כך המישהו יצא ושוב היא המליצה לי לדפוק בדלת והוא ענה “רגע”, רק בפעם השלישית שדפקתי נכנסתי. אם היא לא היתה יושבת לי על הראש והייתי מרגישה לא נעים מכל אלו שמחכים אחרי לא הייתי דופקת בדלת. מצד שני כבר קרה לי שבגלל הנימוס הזה סתם התעכבתי כי בפנים האחות היתה משועממת וחיכתה רק לי.

ודוגמא מהצד השני – אני נאלצת לגרור את ביתי הקטנה איתי לקופ”ח. לא הכי סימפטי אבל אין ברירה. לקחתי מספר לבית מרקחת ושתי נשים התעקשו שאני צריכה להכנס לפני כולם כי אני עם תינוקת. מיותר לציין שלא ממש הצלחתי במשימה (בגללי, אני לא טובה בלהדחף), עד שאחת מהן פשוט נתנה לי לעקוף אותה. זה נחמד שלפעמים אנשים כן רגישים לסביבתם ומנסים לעזור.

לא יכולה לחכות לביקור הבא שלי בקופ”ח, בו אני לומדת על עצמי, על החברה שסביבי ובעיקר אוספת חיידקים מכל הבא ליד

תהיו בריאים

בגבורה רבה קיבלתי היום חיסון כנגד שפעת החזירים. הדבר נעשה מתוך סולידריות עם ביתי התינוקת שקיבלה בתחילת השבוע חיסון בשתי הרגליים וזה כאב לה מאוד. גם מתוך אחריות כלפיה שהרי עכשיו אני צריכה להיות בריאה לא רק בשבילי. בנוסף כבר הייתי בקופ”ח בגללה כי היה לה פגישה עם הרופא וגם חיסון טעים בטיפות. בקיצור – תינוקת בת חודשיים נתנה לי שלוש סיבות טובות ללכת להתחסן.

זה בכלל לא כאב, למרות שחששתי שכן, ובנתיים גם אין לי תופעות לוואי. הבטיחו לי שלא יהיה לי תיאבון אבל אפילו זה לא קרה. בקיצור – הכנתי את גופי לחורף, מה איתכם?

יש לנו המון שירי גשם למרות שאחנו חיים במדינה צחיחה יחסית. הם תמיד כייפים ומחממים, כמעט כמו שוקו ופוך.

אני, למשל, ישר מתחילה לשיר את “רעמים וברקים” ברגע שאני שומעת רעם. אם אני צריכה להזכר בעוד שיר גשם אז זה יהיה אחד השירים המרגשים שיש (בכל עונה) – “פני מלאך” שמבצעת יהודית רביץ. אני אעצור כאן את הרשימה אבל אתם מוזמנים לטקבק את השיר שמתנגן לכם בראש ביום כזה.

אחד הדברים הנחמדים כשיש ילדים (יש כל מיני דברים נחמדים אבל זה לא בלוג של ‘אפרת’) הוא הנוסטלגיה, או כמו שקרא לזה אהוד מנור “ילדותי השנייה”. לא הרבה אחרי הלידה קיבלתי מאמא שלי דיסק שירים מתוך התוכנית “קרוסלה”, שירים שאני זוכרת לאו דווקא מהתוכנית (הייתי קטנה כשהיא שודרה) אלא מהתקליט שהגיע הביתה יותר מאוחר. מילים רבות נכתבו ונאמרו על שפעם השקיעו בתוכניות לילדים ובכל מה שיצרו עבורם ואיך היום זה אינסטנט וחסר תוכן, השירים של קרוסלה הם דוגמא טובה לכך. את כל המילים כתבה לאה נאור, הלחנים והעיבודים הם של מתי כספי וקובי אושרת ומבצעים חברי הצוות, בינהם חוה אלברשטיין. כיוון שאח שלי נזף בי שאני משמיעה לילדה מוזיקה מהמובייל וטרח לציין שלא יכול להיות שתינוקות אוהבים את הג’יפה הזו, אני משתדלת להשמיע לה משהו יותר איכותי שגם אני יכולה להנות ממנו.

לכן השיר הבא הוא שתקוע לי בראש מהבוקר, למרות שהגשם עוד לא נגמר. תהנו.

“רגע אחרי הגשם” לאה נאור/קובי אושרת

אגב, משום מה הפוסט הקודם לא התעדכן בקורא הרססים, עד כמה שאני יודעת, אז אתם מוזמנים להתעדכן בדיעבד.

השבוע אישרתי חברות בפייסבוק לחבר שנרשם אך לא מזמן. הסתכלתי בתמונת הפרופיל שלו וגיליתי שהיא מוכרת לי – הוא עשה crop לתמונה שאני צילמתי לפני שנה שנתיים ובה הוא מופיע. אני מודה ששמחתי וראיתי בזה מחמאה אבל אז נכרתי שלפני כמה חודשים דווקא זעמתי על מעשה דומה וניסיתי לתהות למה זה משנה לי.

אני אוהבת לצלם ומאז שיש לנו מצלמה דיגיטלית אני מרבה לקחת אותה איתי ולשמש על תקן הצלמת של הארוע מטעם עצמי. אין לי כשרון נדיר והמצלמה היום כבר לא נמצאת בחזית הטכנולוגיה אבל יוצאות תמונות שאני מרוצה מהן. אני גם יכולה להגיד שיותר מעניין אותי צילומי פרוטרטים (או במילים אחרות – אנשים באופן כללי) וחרקים (לצערי אין לי עדשת מקרו כמו שהיתה לי במצלמה עם הפילם) ואני פחות טובה בצילומי טבע ונוף. אני גם מקפידה לשתף בתמונות באמצעות התוכנה הנפלאה פיקסה (שאני מעריצה שלה). כבר פתחתי חשבון נוסף בגוגל רק כדי שיהיה לי מקום לעוד תמונות ולביתי היקרה פתחתי חשבון משלה כדי לא לפוצץ את החשבון שלי.

לצערי אנשים לא מגיבים הרבה על התמונות, זה כיף לקבל פידבק על משהו שאתה עושה אז כשאני רואה שמשתמשים בהן אני שמחה כי זה סוג של פידבק. פעמיים קרה לי שאנשים העלו מספר תמונות שאני צילמתי תחת השם שלהם והתעצבנתי כי אפילו קרדיט לא קיבלתי. בשני המקרים היו אלו אנשים שאני לא בקשר איתם והיינו ביחד בארוע שבו צילמתי באופן פרטי ולכן כשגיליתי את התמונות שלי באלבום שלהם בפיסבוק או בג’ני כעסתי. לעומת זאת כאשר הבן-דוד העלה 5 תמונות מהחתונה שלו שאני צילמתי וכתב שזה באדיבותי – שמחתי. ואני לא פחות שמחה לגלות שבפייסבוק יש מספר לא מבוטל של חברים ומשפחה שתמונת הפרופיל שלהם היתה או עודנה תמונה שצילמתי.

כיוון שאני לא חושבת שבקרוב אזכה להכרה עולמית, לבנתיים אני אסתפק בלשמח חברים ומשפחה בתמונות ואמשיך לקוות בסתר לפרסום במגזין נחשב.

ביתי היקרה היא סוג של גאדג’ט בבית. יש לה מגוון פונקציות והיא מתעדכנת עם הזמן, נגזר מזה שלוקח לנו זמן להבין ולתפעל אותה כך שתתקבל התגובה הרצויה. היא גם הבכורה מבין הגאדג’טים – אחריה הגיע האייפון ועכשיו סנטה הביא את הרומבה. אפשר לומר שאנחנו משפחה מרובת חפיצים.

אנחנו משתדלים לא לעשות את ההשוואה בינהם אבל אני מודה שהשבוע בהינו דקות ארוכות בריקוד הרומבה בעוד התינוקת שכבה לה ערה ובשקט בחדר אחר. הרומבה גם משתלטת על הבית מבחינת הרעש כך שהתינוקת צריכה להשתדל יותר כדי למשוך את תשומת ליבנו. הרומבה עוברת בין החדרים באופן יסודי, אפליקציה שתתפתח אצל התינוקת רק עוד כמה חודשים, עד אז – הרומבה שולטתתתת!!!!

אני מתייחסת אל הרומבה בעדינות אבל מעבירה אותה טירונות קפדנית בבית ואני חייבת לציין שהיא למדה את העבודה ואני די מרוצה ממנה. בתחילת שירותה בבית היא עשתה beaching והתאבדה על הרגל של הכורסא אבל מאז היא משתפרת. בקרוב הבית יהיה נקי ואפשר יהיה להזמין אורחים להתפעל גם מהתינוקת…

A beached Roomba

כאמור יצאנו ביום חמישי האחרון לקולנוע הקרוב למקום מגורינו לצפות בסרט הנפלא אווטאר.

אם אתם קוראים כאן כבר זמן מה (ובינינו, גם ככה רוב הקוראים פשוט מכירים אותי) אתם יודעים שתינוקת מקסימה נולדה לנו לפני חודש וחצי. כיוון שבקולנוע כל גיל חייב כרטיס ובין כה וכה היא מעדיפה ספרים בשחור-לבן-אדום ולאו דווקא תלת מימד החלטנו להשאיר אותה מאחור. לא מקובל להשאיר אותה לבד בבית בגיל כזה אז הסבתא (חמותי היקרה) התנדבה בשמחה. השארתי חלב, ארזנו חיתולים, שכחנו מוצץ ויצאנו נרגשים לסרט. מרוב התרגשות ולחץ שנספיק להגיע שכחתי להפרד ממנה. זה כנראה לא הזיז לה.

כמו בסרט טוב (וזה בעצם כל הקסם בסרטים) נהניתי להשאב לתוך העולם שבסרט ושכחתי לרגע מי אני ואיפה אני נמצאת. אבל כל פעם שחזרתי למציאות הצצתי בפלאפון לראות כמה זמן עוד נשאר ואם, במקרה, הבייביסיטר התקשרה (ברור שלא). כשיצאנו מהקולנוע ישר התקשרתי לברר מה שלומה, מה היא אכלה וכמה ואיך היה בכלל. דווח לי שהיא היתה מקסימה ונוחה ולא עשתה צרות (היא עוד לא יודעת איך) אבל לי כל הפרידה הזו היתה קשה. רציתי להגיד “זו פעם אחרונה שאני עושה דבר כזה” אבל עצרתי את עצמי כי אני יודעת שזה מופרך, בסך הכל שלוש וחצי שעות שלא הטרידו אותה בכלל והיא היתה בידיים טובות. חטפתי אותה מהידיים של הדוד שלה כשהגענו לאסוף אותה ולקח לי זמן להרגע מהמפגש המחודש. כאמור – לה זה לא הזיז.

אז אנחנו כנראה נמשיך לצאת לבלות והיא תמשיך להתעלם מזה (עד הגיל שבו היא תעדיף את ההורים שלה על פני אנשים חצי-מוכרים) אבל את החוויה הראשונה הזו אני לא אשכח, כמה אפשר להתגעגע לתינוקת בת חודש וחצי במשך שלוש וחצי שעות.